בדידות הינה חוויה פסיכולוגית המבטאת חוסר סיפוק של אדם מכמות או מאיכות הקשרים החברתיים שהוא מקיים, ומאופיינת בקוגניציות, רגשות ותחושות של שונות, חוסר שייכות, ניכור, חוסר קבלה ונחיתות (Goossens, 2018; Perlman & Peplau, 1998).
מקובל להבחין בין בדידות לבין בידוד חברתי; בעוד בידוד חברתי מתייחס לכמות הקשרים החברתיים האובייקטיבית שבהם אדם מעורב, בדידות משקפת את חוויותיו הסובייקטיביות ביחס לקשרים החברתיים הללו, ואת המידה שבה הם מספקים עבורו צרכים אנושיים הנוגעים לאמון, אינטימיות, אהבה, ביטחון וקבלה (Masi, Chen, Hawkley and Cacioppo, 2011). מכאן, אדם עלול לחוש בודד גם כשנראה שהוא מעורב במספר רב של קשרים חברתיים ופעילויות חברתיות, או לחילופין, לחוש מסופק חברתית גם כשהוא מקיים מספר מצומצם של קשרים חברתי (Ernst & Cacioppo, 1999) .
מחקרים מדווחים כי בעשורים האחרונים חלה עלייה ניכרת בשיעורי הבדידות בעולם המערבי, ויש המכנים אותה כ"מגפה של התקופה המודרנית" (ראו למשל: Killeen, 1988). Victor & Yang (2012) מצאו כי שיעורי הבדידות מתפלגים בצורת U בקרב האוכלוסייה הכללית בבריטניה, כששתי קבוצות הגיל בעלות שיעורי הבדידות הגבוהים ביותר הן צעירים עד גיל 25 ומבוגרים מעל גיל 65 .מחקרים מדווחים כי 80% מבני הנוער חווים תחושות של בדידות מידי פעם, וכמעט שליש מהם מדווחים על תחושות מתמשכות וכואבות של בדידות (Hawkley & Cacioppo, 2010). חוויות של בדידות רווחות גם בקרב ילדים, אם כי בשכיחות נמוכה יותר; מסקירה שנערכה בנושאעולה כי 12% מילדי כיתה א' ו-8.4% מילדי כיתות ג'-ו' מדווחים על תחושות של בדידות (Masi et al., 2011). מחקרים נוספים מצביעים על נתונים גבוהים אפילו יותר; כך למשל Stoeckli ((2009 מצא כ 38% מהילדים בכיתות ג'-ו' מדווחים על חוויות של בדידות בבית הספר, ו-Galanaki (2004) מציע כי כשני שליש מהילדים חווים בדידות בזמנים מסוימים. תמונת המצב הכללית העולה ממחקרים אלה מלמדת אם כן כי בדידות היא חלק מההוויה היומיומית של צעירים וילדים רבים בתוך כותלי בתי הספר ומחוצה לו (Betts & Bicknell, 2011). פגיעים במיוחד לחוויות מתמשכות של בדידות הם צעירים וילדים המשתייכים לאוכלוסיות מודרות, וביניהם צעירים וילדים ממשפחות עניות (Perlman & Peplau, 1998), עם מוגבלויות (Bauminger & Kasari, 2000;
Gilmore & Cuskelly, 2014; Papoutsaki, Gena & Kalyva, 2013), מהגרים וקבוצות אתניות מוחלשות )ארזי וסבג, 2020; (British Red Cross and Co-op Foundation ולהט"בים (Bond, 2011). מחקרים
מציעים כי שיעורי הבדידות הגבוהים בקרב ילדים וצעירים מאוכלוסיות אלה נובעים משילוב של חסמים מבניים, חברתיים ותרבותיים, כגון נגישות נמוכה לשירותים קהילתיים ולתחבורה ציבורית, קשיי שפה, מחסור במשאבים, יחס מפלה ודעות קדומות המופנות כלפיהם (ראו למשל: ארזי וסבג, 2020; זק"ש, ג'ראיסי ושרויאר, 2014; .(Papoutsaki, et al., 2013 מערכת חסמים ענפה זו מבודדת צעירים ומבוגרים מאוכלוסיות אלו ומגבילה את ההזדמנויות העומדות בפניהם להשתתף בחיים הקהילתיים וליצור קשרים חברתיים שיאפשרו להם להיחלץ מבדידותם. יתרה מכך, ילדים וצעירים מאוכלוסיות אלה מתויגים במקרים רבים על ידי קבוצת
השווים שלהם כ"שונים" ו"חלשים" וכתוצאה מכך הופכים מושא למעשי בריונות, הצקות וחרמות
. (Bond 2011; British Red Cross and Co-op Foundation)
מחקר נרחב שערכה הקרן הבריטית Co-op Foundation על חוויות הבדידות של צעירים מנקודת מבטם,
חשף כי למרות שמרביתם מכירים בבדידות כבעיה המזוהה עם בני גילם, רבים מהם סבורים כי היא אינה זוכה ליחס של בעיה חברתית רצינית. עוד מצא המחקר כי רק 9% מהצעירים מרגישים בנוח לשוחח על בדידותם עם מכריהם ובני משפחתם, ועוד פחות מכך מרגישים בנוח לפנות לעזרה בנושא. מחקר נוסף שערכה קרן זו בשיתוף עם הצלב האדום הבריטי (British Red Cross and Co-op Foundation) חושף כי צעירים המשתייכים לקבוצות מיעוט מוחלשות נוטים לשתף אחרים במצוקתם אפילו פחות מכך, וזאת בשל החשש מתגובותיהם של אחרים ומהסטיגמה שתדבק בהם אם יוודע הדבר. על כן מציעים מחקרים אלו, כי על אף ממדיה ההולכים וגדלים של בעיית הבדידות, היא נותרת במידה רבה בעיה חברתית מושתקת.
גורמים לתופעת הבדידות בקרב צעירים וילדים
הספרות הפסיכולוגית רואה בבדידות חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית שתפקידו להניע אותנו ליזום אינטראקציות חברתיות ולפתח כישורים חברתיים (Goossens, 2018). בדומה למנגנונים ביולוגיים אחרים כמו רעב, צמא וכאב, גם תחושת הבדידות משמשת כרמז פנימי המפעיל התנהגות שמקדמת את ההישרדות שלנו: כפי שרעב גורם לנו לחפש אחר מזון וכאב גורם לנו להימנע מהגירוי המכאיב, תחושת הבדידות מכוונת אותנו לחפש אחר אינטראקציות חברתיות החיוניות לרווחתנו ולהימנע מאינטראקציות חברתיות בלתי מספקות (Masi et al, 2011). יחד עם זאת, היסטוריה של מערכות יחסים המאופיינות בחוסר זמינות ואי מענה לצרכים שלנו עלולה לכוון אותנו לפעול בדיוק בכיוון ההפוך, ולגרום לנו להימנע מאינטראקציות חברתיות. מנגנון זה עלול להוביל בסופו של דבר לפגיעות כרונית לבדידות (1995 Berlin, Cassidy & Belsky,). גם מצבים חברתיים המרמזים על איום פוטנציאלי, כמו אפשרות לדחייה חברתית או התמודדות עם תיוג שלילי, מנחים אותנו פעמים רבות להגן על עצמנו מפני פגיעה אפשרית ולהימנע מאינטראקציה חברתית (2010Goossens, 2018; Hawkley & Cacioppo,).
אחד הגורמים המתוארים בספרות הפסיכולוגית כמובילים להתפתחות של בדידות כרונית הוא קיומן של הטיות קוגניטיביות, אשר גורמות לאנשים בודדים לפרש סיטואציות חברתיות באופן שמשמר את בדידותם. בהתאם למודל הבדידות שפיתחו Hawkley & Cacioppo (0201), אנשים בודדים הינם דרוכים ורגישים יותר לרמזים סביבתיים-חברתיים המאיימים על תחושת הערך העצמי שלהם. דריכות זו מביאה בתורה להטיות קוגניטיביות המתבטאות בנטייה לזכור יותר אינטראקציות חברתיות שליליות ולצפות להתרחשותן. הטיות תפיסתיות אלו פועלות פעמים רבות כנבואה המגשימה את עצמה, כך שהאדם הבודד אכן חווה יותר אינטראקציות חברתיות שליליות ולומד לתפוס את העולם החברתי כמקום מאיים. חוויות אלה מעוררות בו רגשות שליליים כגון עוינות, תסכול, עצבות, לחץ וחרדה. חוקרים נוספים מציעים כי אנשים בודדים נוטים יותר להאשים את עצמם בכישלונות חברתיים ולאמץ התנהגויות המגבירות את הסיכון לדחייה חברתית. כך הם טוענים, נוצר מעגל שלילי שבו בדידות ודחייה חברתית מגבירים ומזינים זה את זה (Anderson, Horowitzk & French, 1983).
לצד ההסברים הפסיכולוגים, אשר מבוססים על ההנחה כי בדידות הינה חוויה אישית הממוקמת בפרט, מתעוררת בשנים האחרונות כתיבה סוציולוגית-אנתרופולוגית המבקשת להבין את חוויית הבדידות בקונטקסט חברתי-תרבותי רחב יותר. ספרות זו מציעה כי השיח החברתי על בדידות חושף ציפיות סותרות ופרדוקסים המתקיימים בתרבות המערבית הגלובלית, אשר מקדשת מצד אחד הישגים אישיים ואינדיווידואליזם, ומצד שני מוקיעה ביטויים של בדידות ורואה בהם עדות לכישלון אישי ולחרפה (Weiss, 1973). היא מציעה להסיט את הזרקור מההיבט הפרטני של חוויית הבדידות אל תהליך התיוג שמסמן יחידים וקבוצות מסוימות כבודדות, כחלק מאידיאולוגיה חברתית של הדרה (ראו למשל: .(Lahad, 2017; Yodovich & Lahad, 2018 החרדה מפני הבדידות והסטיגמה שהיא נושאת חזקה במיוחד בקרב צעירים ובני נוער אשר מבקשים למצוא את מקומם בתוך קבוצת השווים ולהגדיר את עצמם באמצעותה. לא בכדי, בני נוער מדווחים כי הם משקיעים מאמצים רבים על מנת להסתיר את בדידותם ולאמץ נראות חברתית המחצינה חוויות של אושר, הצלחה והשתייכות (British Red Cross and Co-op Foundation). מנקודת מבט זו, הבושה הנלווית לחוויית הבדידות ומתווכת על ידי התרבות היא אם כן הבעיה המרכזית ולא הבדידות עצמה.
השפעת חוויית הבדידות על בריאות פיסית ונפשית
חוויות ממושכות של בדידות מקושרות לבעיות בריאותיות מגוונות, ועלולות לפגוע בתפקודים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים שונים. בדידות נמצאה קשורה לתחושות של מצוקה, עצבות, כעס, שעמום וסימפטומים של דיכאון (Perlman & Peplau, 1998). נראה כי בדידות ודיכאון מחזקים ומזינים זה את זה, כך שבדידות מתמשכת מייצרת סימפטומים דיכאוניים המקשים על יצירה ושימור של קשרים חברתיים וכתוצאה מכך גורמים להחמרה בתחושת הבדידות (Hawkley & Cacioppo, 2010). מצבים אלו, במקרים קיצוניים, עלולים לעורר מחשבות אובדניות ואף להביא להתנהגויות אובדניות (Perlman & Peplau, 1998). עוד נמצא, כי ילדים וצעירים שחווים בדידות על רקע יומיומי מתקשים בהסתגלות לבית הספר, מפגינים הישגים לימודיים נמוכים יותר, מעורבים יותר במעשי פשיעה וונדליזם ונוטים יותר לצרוך אלכוהול וסמים (Asher & Paquette, 2003;Wentzel, 1999). בדידות נמצאה קשורה גם לפגיעה בתפקודים קוגניטיביים והתנהגותיים יומיומיים. כך למשל, בניסוי שנערך בתנאי מעבדה ובו גרמו לחלק מהנבדקים להאמין כי יהיו בודדים בעתיד, נמצא כי נבדקים אלו נטו לאחר מכן להתנהג באופן יותר תוקפני ולצרוך יותר מזונות משמינים בהשוואה לקבוצת הביקורת (Baumeister, DeWall, Ciarocco & Twenge, 2005). לאור זאת, הציעו החוקרים כי מחשבות על בדידות גורמות לאנשים דריכות מתמשכת אשר מדלדלת את משאביהם הפסיכולוגיים ופוגעת ביכולתם לוויסות רגשי ולדחיית סיפוקים (Baumeister et al., 2005; Hawkley & Cacioppo, 2010).
בנוסף להשלכות הפסיכולוגיות וההתנהגותיות המתוארות, נמצא כי בוגרים אשר חוו בידוד חברתי בילדותם סבלו מרשימה ארוכה של בעיות בריאותיות בבגרותם וביניהן עייפות, איכות שינה ירודה, כאבים כרוניים, לחץ דם גבוה, כולסטרול גבוה, פגיעות למחלות לב, פגיעה באיזון ההורמונלי, השמנת יתר וירידה ביעילות המערכת החיסונית(Hawkley & Cacioppo, 2010;Jaremka et al., 2013). עוד נמצא כי בוגרים החווים בדידות היו בסיכון גבוה יותר להתדרדרות קוגניטיבית, דמנציה ואלצהיימר בגילאים המבוגרים (Newall, Chipperfield, Bailis & Stewart, 2013). ממצאים אלו מדאיגים במיוחד לאור הנתונים המצביעים על כך כי ילדים בודדים נוטים לגדול להיות מבוגרים בודדים (Cacioppo, Hawkley, & Berntson, 2003). לאור השלכות בריאותיות אלה, חלק מהחוקרים אף מציעים להכיר בבדידות כגורם סיכון לתמותה (Newall et al., 2013).
בדידות בצל משבר הקורונה
משבר הקורונה שפקד את העולם בשנה האחרונה הביא לזינוק ניכר בשיעורי הבדידות, במיוחד בקרב צעירים וקשישים אשר מלכתחילה היו פגיעים יותר לבעיה זו. ארגוני הסיוע הנפשי בישראל מדווחים על עלייה במספר הפניות של הציבור שעוסקות בבדידות, וטוענים כי מדובר באחת ההשלכות הקשות של משבר הקורונה (ארזי וסבג, 2020). גם השירות הייעוצי-חינוכי של משרד החינוך דיווח על קבלה של יותר מ-50,000 פניות מחודש מרץ 2020 בעקבות מצוקה רגשית של ילדים, כש- 13,261 מהפניות הללו עסקו בבדידות ובעצבות (ארזי וסבג, 2020; ברונשטיין, 2020). מחקר חדש שערכו בן-אריה, ברוק ופרקש (2020) מטעם מכון חרוב, בחן את תחושותיהם ועמדותיהם של 654 ילדים בגילאי 10-16 על רקע משבר הקורונה. המחקר מצא כי נרשמה עלייה בתחושות שליליות של מתח, בדידות, עצבות, חרדה, חוסר ביטחון ושעמום בקרב הילדים שהשתתפו במחקר בהשוואה לשנה הקודמת. החוקרים טענו כי הסיבות לכך נובעות מדאגה בריאותית וכלכלית של הילדים, תחושות נמוכות של ביטחון בסביבה הקרובה והיעדר מסגרת לימודית יציבה. עוד הציעו החוקרים כי סגירת מערכת החינך כחלק מהגבלות הריחוק החברתי היא בעלת השפעה נרחבת על החיים החברתים של כלל הילדים ובני הנוער בישראל, שכן נוסף להקניית ידע ומיומנויות, מוסדות החינוך מהווים יחידות השתייכות לקבוצת השווים וקרקע פורייה לטיפוח זהות חברתית וכישורים חברתיים (ראו גם:Witkow & Fuligni, 2010 ). בהעדר האפשרות לקיים מפגשים חברתיים במסגרת החינוכית ובמסגרות בלתי פורמליות שונות (כגון תנועות נוער, חוגי העשרה, משחק בחוץ) החיים החברתיים של ילדים ובני נוער הותקו למרחב הווירטואלי ולרשתות החברתיות. השימוש ברשתות חברתיות ובתקשורת מקוונת נמצא כבעל השפעות סותרות על חוויות הבדידות של ילדים. מצד אחד, הוא מאפשר להם לשמר קשרים חברתיים ולהיות חלק מקהילות חברתיות מקוונות, ועל כן רבים מבני הנוער סבורים כי הוא עשוי לסייע בהפחתת חוויית הבדידות (British Red Cross and Co-op Foundation). מנגד, מסתבר כי השימוש ברשתות חברתיות אינו כולל בהכרח קיום אינטראקציות חברתיות. כך למשל, מהמחקר שערך מכון חרוב עולה כי 8.63% מהילדים דיווחו כי הם משתמשים ברשתות חברתיות רוב שעות היום, אולם רק 5.44% מהם מקדישים את פרק הזמן הזה לשיחות עם אנשים (בן-אריה, ברוק ופרקש, 2020).
מחקר נוסף שעסק בהשלכות של משבר הקורונה על חוויית הבדידות של ילדים וצעירים, מצא כי מי שנפגעו בעיקר כתוצאה מהמשבר היו ילדים בעלי מיעוט של קשרי חברות בימים שבשגרה, אשר גם התקשו יותר ליצור קשרים מקוונים במהלך תקופות הסגר (קוגוט, סבאטו ואברהם, 2020). החוקרים מציעים כי ילדים אלו, אשר בימים שבשגרה לוקחים חלק במסגרות חובה ובאים באינטראקציה חברתית עם קבוצת השווים, עלולים להיות מודרים בתקופה זו ממפגשים חברתיים מקוונים ולחוש בדידות מוגברת. חלק ניכר מהילדים הללו משתייכים למשפחות של עולים חדשים מאתיופיה ומברית המועצות לשעבר, אשר בנוסף לקשיי השפה ולהבדלי התרבות, נאלצים להתמודד במקרים רבים עם מחסור במשאבים, מערכות תמיכה מועטות ונגישות נמוכה לשירותים מקצועיים ציבוריים.
דרכי טיפול ותוכניות התערבות בבעיית הבדידות בקרב ילדים ובני נוער
תוכניות התערבות לטיפול בבעיית הבדידות, מבקשות לסייע לצעירים ובוגרים החווים בדידות לאמץ דפוסים קוגניטיביים והתנהגותיים חדשים שיסייעו להם להיחלץ ממעגל הבדידות, וכן לספק להם מערכות תמיכה קהילתיות ומסגרות חברתיות שיוכלו להשתייך אליהן (2010 ,Masi et al.; McWhirter, 1990). McWhirter (1990) מציע כי תוכניות התערבות אלו מסייעות לאנשים בודדים לאתגר הנחות אוטומטיות ולא רציונליות הנוגעות לתפיסתם את עצמם ואת האחר, לחוש פחות אשמים ביחס לבדידותם ולחזק את תחושת השליטה בחייהם.
הספרות מלמדת כי יצירה וחיזוק של מסגרות השתייכות קהילתיות הן בעלות חשיבות מכרעת בהפחתת תחושת הבדידות. מחקר שנערך בבריטניה בקרב 2000 משתתפים צעירים מצא כי 61% מהם ראו בקיום פעילויות קבוצתיות המבוססות על תחומי ענין משותפים כפתרון היעיל ביותר לבעיית הבדידות, ו- 43% מהם סברו כי גם קהילות מקוונות עשויות לסייע בהפגת הבדידות (British Red Cross and Co-op Foundation). מחקרים שבחנו תוכניות התערבות קצרות טווח שנועדו לחזק את תחושת השייכות של תלמידים מקבוצות מיעוט מוחלשות, מדווחים כי תוכניות אלו סייעו בשיפור תחושת הרווחה של התלמידים, הערכתם העצמית, שביעות הרצון שלהם מבית הספר והישגיהם הלימודיים (Walton & Cohen, 2007, 2011; Colón García, 2017). חוויות של השתייכות נמצאו כמרכזיות גם בעולמם הפנימי של צעירים ובוגרים עם מוגבלויות (ראו למשל: Strnadová et al., 2018) ונקשרו באופן חיובי עם רווחה אישית ויכולת להתגבר על חסמים חברתיים (Carter, 2016; Daley, Phipps & Branscombe, 2018). ממצאים מעניינים במיוחד עולים ממחקרים שנערכו בקרב קהילות של חירשים ואוטיסטים, ומלמדים על כך כי השתייכות לקהילה חברתית המבוססת על חוויות ואינטרסים משותפים מסייעת לאנשים עם מוגבלויות לטפח תפיסה חיובית של המוגבלות, לחוש גאווה עצמית ולקבל לגיטימציה להיות מי שהם ועדיין חלק מהחברה (גיל, שהם ושלי, 2016).
רשימת מקורות
ארזי, ט. וסבג, י. (2020). הגברת מצבי הסיכון של ילדים ובני נוער נוכח משבר הקורונה. ירושלים: מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל.
בן-אריה, א., ברוק, ש. ופרקש ח. (2020). תפיסות ותחושות של ילדים ובני נוער בישראל בנוגע לווירוס הקורונה וחייהם האישיים. ירושליים: מכון חרוב.
ברונשטיין, ד. (2020). ארגוני הסיוע הנפשי: "המחלה האיומה ביותר של המשבר הנוכחי היא תחושת הבדידות". עיתון ישראל היום. נדלה מתוך:https://www.israelhayom.co.il/article/793025
גיל, ר. שהם, ש. ושלי, ס. (2016). הבניית זהות תרבותית חיובית בקהילות של אנשים עם מוגבלות. בתוך: ש. מור, נ. זיו, א. קנטר, א. איכנגרין, ונ. מזרחי (עורכים) לימודי מוגבלות: מקראה (עמ' 164-172). רעננה: מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד.
זק"ש, ד., ג'ראסי, ר. ושרויאר, נ. (2014). הסביבה כמאפשרת או כמעכבת השתתפות (ביטוח לאומי מוגבלות והשתתפות של אנשים עם מוגבלות בישראל. אוניברסיטת חיפה והמוסד לביטוח לאומי.
עשת, י. (2020). הרהורים על התבודדות, יחד וטבע. פסיכואקטואליה (אפריל), 17-21.
קוגוט, פ. סבטו, ח. ואברהם, י. (2020). בדידות, קשרים וירטואליים ונכונות לעזור בקרב ילדים בתקופת הקורונה. ירושלים: האוניברסיטה העברית.
Anderson, C. A., Horowitz, L. M., & French, R. D. (1983). Attributional style of lonely and depressed people. Journal of Personality and Social Psychology, 45(1), 127.
Asher, S. R., & Paquette, J. A. (2003). Loneliness and peer relations in childhood. Current Directions in Psychological Science, 12(3), 75-78.
Baumeister, R. F., & Leary, M. R. (1995). The need to belong: desire for interpersonal attachments as a fundamental human motivation. Psychological bulletin, 117(3), 497.
Baumeister, R. F., DeWall, C. N., Ciarocco, N. J., & Twenge, J. M. (2005). Social exclusion impairs self-regulation. Journal of personality and social psychology, 88(4), 589.
Bauminger, N., & Kasari, C. (2000). Loneliness and friendship in high‐functioning children with autism. Child development, 71(2), 447-456.
Berlin, L.J., Cassidy, J. & Belsky, J. (1995). Loneliness in young children and infant-mother attachment: A longitudinal study. Merrill Palmer Quarterly, 41, 91-103.
Betts, L.R. & Bicknell A.S.A. (2011). Experiencing Loneliness in Childhood: Consequences for Psychosocial Adjustment, School Adjustment, and Academic Performance. In Bevinn, S.J. (ed), Psychology of loneliness (pp.1-28). Nova Science Publishers
Bond, B.J. (2011). Sexual Alienation: A Review of Factors Influencing the Loneliness of Gay, Lesbian, and Bisexual Adolescents. In Bevinn, S.J. (ed), Psychology of loneliness (pp.123-136). Nova Science Publishers.
British Red Cross and Co-op Foundation. Barriers to belonging: An exploration of loneliness among people from Black, Asian and Minority Ethnic backgrounds. retrived from: https://www.redcross.org.uk/about-us/what-we-do/we-speak-up-for-change/barriers-to-belonging
Cacioppo, J. T., Hawkley, L. C., & Berntson, G. G. (2003). The anatomy of loneliness. Current directions in psychological science, 12(3), 71-74.
Carter, E. W. (2016). A place of belonging: Research at the intersection of faith and disability. Review & Expositor, 113(2), 167-180.
Colón García, A. (2017). Building a sense of belonging through pedagogical partnership. Teaching and Learning Together in Higher Education, 1(22), 1-5.
Co-op Foundation. All our emotions are important: Breaking the silence about youth loneliness. retrived from: https://www.coopfoundation.org.uk/youth/all-our-emotions-research/
Daley, A., Phipps, S., & Branscombe, N. R. (2018). The social complexities of disability: discrimination, belonging and life satisfaction among Canadian youth. SSM-population health, 5, 55-63.
Ernst, J. M., & Cacioppo, J. T. (1999). Lonely hearts: Psychological perspectives on loneliness. Applied and preventive psychology, 8(1), 1-22.
Galanaki, E. (2004). Are children able to distinguish among the concepts of aloneness, loneliness, and solitude? International Journal of Behavioral Development, 28, 435-443.
Gilmore, L., & Cuskelly, M. (2014). Vulnerability to loneliness in people with intellectual disability: An explanatory model. Journal of Policy and Practice in Intellectual Disabilities, 11(3), 192-199.
Goossens, L. (2018). Loneliness in adolescence: Insights from Cacioppo's evolutionary model. Child Development Perspectives, 12(4), 230-234.
Hawkley, L. C., & Cacioppo, J. T. (2010). Loneliness matters: A theoretical and empirical review of consequences and mechanisms. Annals of behavioral medicine, 40(2), 218-227.
Hazan, C. & Shaver, P.R. (1987). Romantic love conceptualized as an attachment process. Journal of Personality and Social Psychology, 52, 511-524.
Jaremka, L. M., Fagundes, C. P., Glaser, R., Bennett, J. M., Malarkey, W. B., & Kiecolt-Glaser, J. K. (2013). Loneliness predicts pain, depression, and fatigue: understanding the role of immune dysregulation. Psychoneuroendocrinology, 38(8), 1310-1317.
Killeen, C. (1998). Loneliness: an epidemic in modern society. Journal of advanced nursing, 28(4), 762-770.
Lahad, K. (2017). Facing the horror: Becoming an “old maid”. In A table for one. Manchester University Press.
Masi, C. M., Chen, H. Y., Hawkley, L. C., & Cacioppo, J. T. (2011). A meta-analysis of interventions to reduce loneliness. Personality and Social Psychology Review, 15(3), 219-266.
McWhirter, B. T. (1990). Loneliness: A review of current literature, with implications for counseling and research. Journal of Counseling & Development, 68(4), 417-422.
Newall, N. E., Chipperfield, J. G., Bailis, D. S., & Stewart, T. L. (2013). Consequences of loneliness on physical activity and mortality in older adults and the power of positive emotions. Health Psychology, 32(8), 921.
Papoutsaki, K., Gena, A., & Kalyva, E. (2013). How do children with mild intellectual disabilities perceive loneliness?. Europe's Journal of Psychology, 9(1), 51–61.
Perlman, D., & Peplau, L. A. (1998). Loneliness. Encyclopedia of mental health, 2, 571-581.
Stoeckli, G. (2009). The role of individual and social factors in classroom loneliness. The Journal of Educational Research, 103, 28-39.
Strnadová, I., Johnson, K., & Walmsley, J. (2018). “… but if you're afraid of things, how are you meant to belong?” What belonging means to people with intellectual disabilities?. Journal of Applied Research in Intellectual Disabilities, 31(6), 1091-1102.
Victor, C. R., & Yang, K. (2012). The prevalence of loneliness among adults: a case study of the United Kingdom. The Journal of psychology, 146(1-2), 85-104.
Walton, G. M., & Cohen, G. L. (2007). A question of belonging: race, social fit, and achievement. Journal of personality and social psychology, 92(1), 82-96.
Walton, G. M., & Cohen, G. L. (2011). A brief social-belonging intervention improves academic and health outcomes of minority students. Science, 331(6023), 1447-1451.
Weiss, R.S. (1973) Loneliness: The Experience of Emotional and Social Isolation. Cambridge, MA: MIT Press.
Wentzel, K. R. (1999). Social-motivational processes and interpersonal relationships: Implications for understanding motivation at school. Journal of Educational Psychology, 91(1), 76-97.
Witkow, M. R., & Fuligni, A. J. (2010). In‐school versus out‐of‐school friendships and academic achievement among an ethnically diverse sample of adolescents. Journal of Research on Adolescence, 20(3), 631-650.
Yodovich, N., & Lahad, K. (2018). ‘I don’t think this woman had anyone in her life’: Loneliness and singlehood in Six Feet Under. European Journal of Women's Studies, 25(4), 440-454.